עצי התמר מייצרים כמות לא מבוטלת של עלים. עלים אלו נראים כמו ענפים ארוכים ועליהם קוצים מאורכים, אשר נקראים "הוצים".
העלים, כמו ברוב הצמחים ממלאים תפקיד מרכזי וחשוב בתהליך ההטמעה של העץ – הם מתפקדים כמו תאים סולאריים אשר מבצעים באמצעות אנרגיית השמש את תהליך הפוטו-סינתזה.
בתהליך זה מייצר הצמח מהמים ומהפחמן הדו-חמצני שבאויר, שני תוצרים מרכזיים: האחד – פחמימות – שהן אבני הבניין העיקריות של הצמח. התוצר השני – חמצן אשר נפלט לאויר. לכן ממלכת הצמחים נקראת לא פעם "הריאה הירוקה" של העולם, שכן היא דואגת לייצור חשוב ביותר של חמצן באטמוספירה שלנו. מי שמתעניין בתהליך זה מוזמן לקרוא על כך בעמוד הערך פוטוסינתזה – ויקיפדיה בהרחבה.
נחזור לעלים של התמר. ברגע שהם מגיעים לגיל מסוים, בו הם מפסיקים לבצע את תהליך ההטמעה לטובת העץ, הם מתחילים להתייבש ואינם נחוצים לו יותר. בשלב זה אנו גוזמים אותם על מנת שלא יפריעו לנו לבצע את הטיפולים השונים לכל עץ.
בעבר, כאשר המודעות לאיכות הסביבה לא היתה גבוהה, היה נהוג לרכז את כל ערימות הגזם הללו ופשוט לשרוף אותן. כיום, המודעות לנזקים של השריפות ידועים.
מעבר לכך, מסתבר שריסוק העלים והשארתם במטע היא פעולה מבורכת ומומלצת ממספר טעמים:
- אין צורך לאסוף את הגזם וגם לא צריך לשנע אותו מחוץ למטע, דבר שגוזל שעות עבודה רבות
- שריפת גזם לא מבוקרת עלולה לגרור נזקים לסביבה ולמטע, ואף עלולה לעלות בקנסות על פגיעה בסביבה
- ריסוק הגזם והשארתו בין העצים מעשירה את האדמה בחומר אורגני ומעלה את איכותה
- הגזם מכסה את פני האדמה ומונע הצצת עשבים שוטים ובכך ממזער את צריכת המים של השטח וכן את הצורך בטיפול בעשביה.
יש הטוענים שגזם עלול להוות סכנה להתלקחות של המטע באש. זה נכון בתקופות היבשות במיוחד, אולם כעבור זמן מה הרסק נרמס על ידי הכלים ונטמע בקרקע, נרטב מהשקיה או מהגשמים והסיכון יורד.
בשנים האחרונות משרד החקלאות מעודד השקעה במרסקות גזם ובמכונה המגובבת אותו לגבים במרכזי השורות. באופן זה אין צורך ביותר ממפעיל אחד אשר עושה את כל העבודה עם טרקטור בכמה ימים.
עד היום ישנם עדיין מגדלים אשר אינם מבינים את הנזק הגדול לסביבה שיוצרת שריפת הגזם וכן את היתרונות הרבים בריסוקו והשארתו במטע. נשמח לסייע למי שיחפוץ במידע על ביצוע העבודה הזו למען איכות הקרקע במטע ולמען איכות הסביבה.
ריסוק גזם במטע האורגני